מתוך הספר " מכשפה - סיפורה של בעלת האוב מעין דור" מאת דוב טרובניק
לעוד מידע על הספר לחצו כאן
דומנו היא אימם של כל העוסקים במלאכת הקסם והכשפנות. זהו סיפור לידתה ומותה הנורא.
על כל אחת מאיתנו, בנותיה, ועל כל בניה לדעת אותו ולחיות את תקוותו. לספר את הסיפור ולזכרו, פירושו להשאיר את אימנו ואת הקסם, חיים בעולם.
לפני עולמות רבים דומנו נולדה.
היא נולדה במצולות מתחת לאדמה המבורכת אשר נקראה נָגַה-מוּ.
היא עלתה מתוך המעמקים ומתוך האדמה הקדושה. היא אספה לה גוף ממים, מאדמה, מאש ומרוח.
היא הייתה האמא הגדולה של הקסם.
גופה העגול התהדר בשורשי ענק שחלחלו אל עברי ועתידי האדמה.
על ראשה התנוססו זוג קרניים מסולסלות ועגולות ובוערות בחוכמת רחם האמא.
שדיה הענקיות הזרימו ללא הפסקה מפטמותיה הקסומות נהרות געש – אש נוזלית.
ואם היה נופל הגעש על אדמה, מיד היה הופך ללהקות פרפרים בצבעים הגורמים אף לקשת המופיעה בשמינו להתבייש ולחוש דהויה.
ואם היה נופל הגעש על מים, מיד היה הופך לשירים, ללחשי כשפים, ולסיפורים קדומים מהעולם הישן. והרוחות היו מיד נושאות מילים קסומות אלו ומפריחות אותן בכל העולם. ואת אלה שאהבו במיוחד, חרטו על סלעים בצידי ההרים ובנקיקי נחלים חרבים.
היא הייתה אימו של כל הקסם בעולם וילדה אותו ללא לאות.
לעולם פוריה הייתה, ולא זקוקה הייתה לדבר כדי להרות וללדת.
רחמה המבורכת, קדירת השיקויים והכשפנות האינסופית, ילדה עוד ועוד את ילדיה.
כל ילד וילדה היו שונים זה מזה. מעולם לא נולדו שניים זהים.
נחש קשקשי קשת ולו כנפי נוצות ירוקות,
זוחל מים ענק מוקף ברקים ושר רעמים,
נפילי ענקים,
רפאים,
זהרורי אור פורעי שיער,
לטאות יורקות אש בצבעים שאינם קיימים כלל,
ועוד רבים, רבים ילדה דומנו בעולמנו.
ומילותיה הרעידו הרים, וכוחן אלף רעמים ושמש מתפוצץ, ושירתה הייתה חליל ברוח ומיתרי פז נוגים.
דומנו וילדיה מילאו את האדמה קסם.
הרמוניה שררה בינהם. הרס ולידה שכנו זה לצד זה, בטוב.
ואת בני האדם לימדו לקצור מהקסם שמילאו בחול, במים, בצמחים, ובכוכבים, וליצור להם חיים הרמוניים גם כן.
וכל אחד היה ייחודי, אחר ושונה, והעולם היה גדוש ומלא צלילים ואפוף ריחות, והוליד עצמו מחדש עם כל זריחה.
והנה, גלגל הזמן סובב, ותחילתו של עולם חדש הפציע בבוקרו של יום שטוף אור...
וזוועות.
אין איש מוכן לזכור את מקורם של הרוצחים ולכן אין לו מקום בסיפורים שלנו.
ועוד יבוא היום והם יכחדו מזכרוננו כלל וננשום לרווחה כולנו.
הם הגיעו בספינות מתעופפות בשמיים ועל חרטומיהן מפלצות פעורות פה מעץ ואבן וברזל!
על תרניהן התנוססו דגליהם החיוורים – לבנים היו לחלוטין כפני המת, כצרעת חולה, כתכריכים, כסוף העולם.
ומכשפיהם נושאים עוצמות אדירים, וללוחמיהם כלי זין איומים ומלאי תרעלה מוארת.
ובגבם נשב, אור.
כמה אור, הוא אמא...כמה אור!
ומה חזק ועוצמתי הוא!
בשם אורם האיום תבעו להם את האדמה!
את כולה!
מי העלתה על דעתה כי ניתן לתבוע אדמה?
ובשם האור תבעו אחדות וזהות ומוחלטות בכל דרך.
על הכל וכולם להיות אור ואם לא, אין.
על כל ללכת בדרכם השלמה, היודעת אמת מוחלטת ואחת, להיות אור וטהרה.
ומי שאינו יכול, או שאינה מסכימה, או אשר לידתם אינה בוהקת די, אין חיים בהם ובהן עוד, גורל אחד יחוו: מוות.
האפשר כי ציפור תזחל?
היתכן כי עץ יתהלך על המים?
דומנו וילדיה אינם אור ואינם אחדות. כל אחד הוא שונה, לכל אחת מהן שיר משלה, לכל אחד מהם דרך משלו, וצורה אחרת, ויעוד אחר, ומקום שאיננו דומה.
צבעוני העולם, ולא חיוור כמוות.
ואכן סוף העולם.
מלחמה הכריזו המוארים ורצח חרטו על דגליהם, בדם.
אחד אחד רדפו את בניה של דומנו, ואחת לאחת את בנותיה.
ואלו שמלחמה לא ידעו מעולם, לא ידעו מה גורל תביא להם.
ושחטו את היפים,
וביתרו את הענקיות,
ושרפו ביסורים את התמימים,
והטביעו בזדון את הקסומים,
ושלשלאות ברזל מעשנות תרעלה לפתו בגרונות הכשופים,
ולחשי קללה ומוות נאמרו באור יקרות מעל ראשי המופלאים,
ומחטי ברזל מלובן נעצו בלבבות,
ואברים נקרעו בכוח נפץ,
וגופים רוטשו בפטישות פלדה,
ומגפות הוטלו על תינוקות,
ויסורים על נעלמים שהפכו נראים באור הזוועות,
והיו שבלחשי אור הפכו לאבנים דוממים, והיו שכישופי האחדות התמירון לעצים או לעצמות או למעינות, והיו שמעגלי ההשבעות המוארים ריסקו אותן לאלפי זהרורים ונותרו גוויות צפות על המים.
צחנת מוות הו אמא... צחנת סיוט על העולם.
והאור, הו האור, כה מסנוור , כה קר, כה חסר רחמים ואכזר.
ואז פנו לאם כל אויביהם, פנו לדומנו,
לא במלחמה וקרב באו אליה, כי אם בסנוורים ובבהירות אשר לא יכלה להם כלל.
יצורת מצולות הייתה ולא של נגוהות. סימאו עינייה, החרישו אוזניה ואז, בכוחות מאוחדים, כל מכשפיהם המוארים, קרנו קרני אור מידיהם המגואלות דם, וקשרו את אמא קסם, לפתו אותה בחבלי האור הנורא שלהם, כפתו אותה לבל תוכל לעשות דבר, ובכוח האדיר של כישופי אורם, הטביעו אותה חזרה במצולות מקום לידתה ואף טמנו אותה מתחת לקרקעית המצולות חנוקה ואנוסה מכל כוח, וקברוה עמוק עמוק בקבר מוות החתום במילות אבדון.
וכדי שלא יקרה ויבוא מי לנסות להצילה, הפילו על אחוזת קברה מגדלי אור שקופים ומחודדים בקצותיהם למען יחוללו רשע ואבדון, בלבול ואיבוד, בכל מי שירהיב לנסותם.
וכך החל עולמנו לשקוע אל האור.
מי מילדיה של דומנו אשר הצליח למצוא מקלט במערה נשכחת או מאחורי רוח או בשלהבת, נעלם והסתתר לו באירעם או בשנגרי-לה או באלטאי, או אולי בתוככי מערות או יערות או בפסגות הרים אליהם קללת האור לא הגיעה.
ואנו המכשפות והמכשפים, נותרנו רק עם שרידים של כוח ורסיסי זכרונות, ממה שאפשר ליצור ולהיות.
והנה גלגל הזמן ממשיך בדרכו ועולמנו מתחדש לו באלי שמיים.
פתאום אלים יש כאן ובידיהם אור.
כמה אור יש להם אמא...ומה חזק ועוצמתי הוא.
ואנו דועכות יותר ויותר ומספרנו הולך ונעלם.
אבל!
גלגל הזמן הוא נחש האוחז בזנבו עצמו!
עוד יגיע היום ונשוב לכשף עולם של צבע ויופי.
עוד ישוב היום וילדיה של דומנו יוכלו לצאת ממחבואם ולא יהיה בהם פחד.
את הזרעים שטמנה דומנו, האור לא יכול לקחת, את הזרעים שאנו טומנות בנשמות בני האדם, האור לא יוכל למחות.
כל זרע ממתין בסבלנות לעונתו ואז פורח...ואנו עוד נפרח!
נחש הזמן עוד יפקח את עינייו ויחגוג את לידתה המחודשת של נגה-מו ושל דומנו ושל כל בנותינו בעתיד...
ושלנו גם.
